סוד משפחתי אפל, ילדות מאושרת בקריית אונו, חומרי ארכיון ולא מעט דמיון.
אלה הם החומרים מהם עשוי הספר הזה. על פני מאה שנה, משנות העשרים של המאה העשרים ועד ימינו, מכפר אונו ועד סלוניקי, מתל אביב ועד המושבה משמר הירדן, הרומן הזה לא מפסיק להפתיע. במבט נשי, ילדי וגם בוגר, בנימה משועשעת שמתחתיה רוחש לא מעט כאב נע רומן הביכורים הבשל הזה.
קרייתונו של שנות השבעים והשמונים מתגלה כחממה אנושית, ירוקה ומוארת, שכיף לגדול בו. בו בזמן ההסתכלות המאוחרת מעוררת שאלות נוקבות אודות דור שנות השישים, ״דור סנדוויץ״, חסר תהילה שבגר בארץ.
הרי אנחנו, עשרים שנה אחרי השואה, כבר יכולנו לחיות באמת. נולדנו בשנות השישים, אבל איפה הסיקסטיז ואיפה היינו אנחנו. כשבוודסטוק חגגו, כשבקליפורניה עישנו, וכשהסטודנטים באירופה עלו על בריקדות, אנחנו הלכנו לגן חובה ולמדנו שירי מולדת. ובצופים למדנו להקים אוהל סיירים לכל צרה שלא תבוא.
קרייתונו, קרייתונו. היינו כאן. אבל האם גם חיינו כאן?
על ילדות ועל אימהות, על אושר ועל ספקות, על שמחות קטנות וכאבים גדולים, קרייתונו הוא קליידוסקופ צבעוני, טיפת מים אנושית אחת שחורגת הרבה מעבר לזמן והמקום.
דליה גבריאלי נורי היא פרופסור לתקשורת ולתרבות ישראלית. זהו הרומן הראשון שלה שרואה אור במסגרת חגיגות שמונים שנה לקריית אונו.


תיבת הנגינהסבתא שלפה צמיד זהב וליטפה אותו באיטיות מול עיניי הבוהות בהתרגשות. "זה זהב אמיתי?" שאלתי בהתלהבות כמוצא אוצר. היא הנהנה בראשה ונתנה לי לחוש בו בידיי הקטנות.
"פעם היו לי הרבה צמידים," אמרה בטון של אישה קשת יום, "חלק מהם נקנו על ידי סבא וחלק ירשתי מאימי." היא ליטפה את ראשי והמשיכה, "זה חשוב כי בכל פעם שחסר כסף, עוזרים מהשמיים לסבא למכור את אחד הצמידים ובכסף לקנות אוכל או בגדים."
כזו היתה סבתא פורטונה, בלתי עציבה, בכל דבר ראתה סימן חיובי מהשמיים. שנים רבות חלפו מאז, אך אני עדיין נזכר בדמותה העמלה מהנץ החמה ועד שהערב כבש את הבית. זוכר את שעות הערב ברכסים כשהייתי חוזר מהמגרש, אורות הבתים מנצנצים, כולם חוזרים מתפילת ערבית בבית הכנסת ואני נכנס לבית הקטן והחם ומתכבד בפריקסה ובחיבוק חם.
דורון סיון, מחבר הספר "מכוון המצפנים", מזמין אתכם למסע מרגש בין תחנות חייו. דרך סיפורים קצרים ונוגעים ללב, הוא משתף בחוויות תמימות מהילדות, סערות ההתבגרות כנער וחייל, והתובנות שחווה לאורך השנים בעת שטיפל בהוריו. בין השורות נשקפת דמותה של סבתא פורטונה, שהאמונה העמוקה שלה בכוח עליון היוותה מצפן עבורה. הסיפורים שוזרים יחדיו צחוק ודמעות, סוחפים את הקורא ומותירים חותם בלב גם לאחר שהספר נסגר.
הוסף לסל
קרא עוד
המקום הכי רועשחלק מהקסם בסיפורים קצרים הוא ההזדמנות ליצור עולמות קטנים.
היופי הוא שהסיפור הקצר עומד בפני עצמו, וכך גם הדמויות שבו. הסיפור לא תלוי באף אחד כדי להתגלגל ולהתפתח, אפילו לא במחבר עצמו. הוא אפילו לא כפוף לחוקי המציאות, והדמויות בו יכולות לעשות כל מה שירצו ולהיות כל מה שירצו.
בחלק מהמקרים הן אפילו לא נאלצות להתמודד עם ההשלכות, כי בעמוד הבא כבר מתחיל סיפור חדש על עולם חדש עם דמויות חדשות.
אין תלות. אין מחויבות. אין סמכות. אין השלכות. אז מה יש פה בעצם?
חופש מוחלט, כאוס תהומי או אולי רק משחק על הגבול שבין רעש לשקט.
תקראו את הסיפורים ותרגישו בעצמכם.
המקום הכי רועש הוא קובץ סיפורים קצרים וסיפורי בזק.
זהו ספרו השני של אלון ירושלמי. ספרו הראשון, שקשוקה משוגעת, ראה אור בספטמבר 2016.
הוסף לסל
קרא עוד
אטלאנטידי: מות תומתהטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית ומציגה ציוויליזציה בדיונית שבה משפחת האלים – הליטונים והאולימפים – היא חברה דמוית החברה האנושית, אבל בעלת תרבות מתירנית, המאפשרת סקס חופשי, נקי ממטענים מוסרניים או מוסריים.
בעלילת הספר השלישי, אטלאנטידי: מות תומת, פרופ' גיאם מצא בסריקת העומק במימי האוקיינוס חומרים המספרים על אודות קורותיהן של שתי נערות, אטאלאנטה ונאיס, המפתחות ידידות אמיצה במהלך שנות התבגרותן בממלכה עתיקה הקוראת לעצמה אטלאנטידי, ששקעה במימי האוקיינוס. אטאלאנטה, המתגלה כבת מלך, היא ספורטאית מחוננת שגודלה על ידי דובה ביער לאחר שננטשה שם על ידי אביה המלך, שלא רצה בה מהיותה בת ולא בן. נאיס היא בת לאחד הציידים שמצאו את אטאלאנטה. בהתבגרותן הן מתמודדות עם תופעות של אפליה מהיותן בנות, ומצליחות למצוא דרכים להתגבר עליה באמצעות יכולות, כישורים ותבונה. אטאלאנטה נאלצת להתמודד מול האתגר שמציב לה פוסידון, בהתנהגותו הנלוזה, ומוצא את מותו מידיה המיומנות. אתנה, גם היא, בהתנשאות הארוגנטית שלה, מאתגרת את אטאלאנטה, שמראה לה את נחת זרועה של "בת הדובה" שמקיזה את דמה של האלה למוות.
ד"ר יפעת נבו היא חוקרת בתחום התיאטרון והתרבות. נולדה ב-1940 בבוקרשט, רומניה, ועלתה לישראל בגיל 8. במקביל ללימודיה בתיכון קריית חיים היא עברה את שלבי הלימוד בגדנ"ע אוויר עד שהגיעה לקורסים הבכירים, שם קיבלה את כנפי הדאייה והטיס. כעיתונאית רשמה הישגים כמו מאבקה האישי נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי; סדרת כתבות בעיתון "הארץ" שהתמקדה בטענה שמשרד הבריאות מסרב להכיר ברפואות מקבילות לרפואה המערבית ובכך מתכחש למציאות ולמחקר כאחד, סדרה שבעקבותיה הוסרו המחסומים הרגולטוריים והותרה הפעילות של הטיפולים המוכרים היום כרפואה אלטרנטיבית. סדרת כתבות בכותרת "רומניה כפולת הפנים" שבה נחשפו מאווי העם הרומני לשחרור ממשטרו של הרודן צ'אושסקו, כמה שנים לפני שהמרי העממי מצא את ביטויו בפועל.
יפעת נבו קיבלה את הדוקטורט שלה בנושא "דמות האישה כאישיות אוטונומית במחזאות הישראלית" באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2004.
הוסף לסל
קרא עוד| חוות דעת גולשים | |||
|---|---|---|---|
| שם משתמש | תאריך | דירוג | הערה |
| 16.7.20 | ספר חובה! מרתק וקסום! | ||
| 16.7.20 | אליפות! | ||
| דירוג קונים משוקלל | 9 קונים דירגו מוצר זה | ||