לסיפור שלי יש חבר

 

כְּשֶׁהִגִּיעַ עִדּוֹ, הַיֶּלֶד הֶחָדָשׁ, לַגַּן,
הִזְמַנְתִּי אוֹתוֹ לְשַׂחֵק מִשְׂחָק קָטָן.
רָצִיתִי לְשַׂחֵק אִתּוֹ בְּפִנַּת הַבִּשּׁוּל
וְעָשִׂיתִי לוֹ, סְתָם בִּצְחוֹק, תַּעֲלוּל.
הוּא זָעַף וְשָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ אוֹמֵר:
אֲנִי לֹא חָבֵר

 

לַסִּפּוּר שֶׁלִּי יֵשׁ חָבֵר מדגיש את הנחיצות בחברות ואת ה"מסע" להשגתה.

בסיפור זה יש נגיעות קלות במושג ה"אגו" הפרוידיאני, אשר מלווה את העלילה בחריזה קולחת, המותאמת לילדים. איוריה המעניינים של יונת קציר שוזרים מוטיב כובעים יצירתי, המשקף היטב את המצבים ההתנהגותיים לאורכו של הסיפור. העלילה נדבכית, ובסופה מגלים הקוראים שלהיות חבר זה טוב, רצוי ונעים.