חוכמת המהסס

 

הספרות הביוגרפית שנכתבה לאחרונה על לוי אשכול מספקת מידע רב על אודותיו ומאפשרת לחשוף את הרבדים הפסיכולוגיים והקונצפטואליים שהניעו את החלטותיו לסכסוך הערבי־ישראלי ואשר עיצבו את השקפתו הביטחונית והמדינית. 

רק טובי הדיפלומטיים, אנשי  רוח ומעשה, היו רוקמים עלילה כה מפתיעה, כמו זו של שר הביטחון וראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל המתוארת כאן, שהתעצבה במשך יותר מיובל שנים וקבעה בצורה דרמטית כל כך את כיוון התפתחותה של מדינת ישראל. גישתו של לוי אשכול, עיצובה והשלכותיה הם נושאו של ספר זה.

קורותיה של תקופה מכריעה, ערב מלחמת ששת הימים, במהלכה ולאחריה, וקורותיו של אדם מורכב ופשוט, זהיר ונחרץ, יעניינו כל קורא שוחר דעת. אשכול עלה לבמה ההיסטורית כשהוא ניצב בתווך בין גישתו האקטיביסטית של בן־גוריון ובין גישתו המתונה של שרת. אז רבים ראו בו אדם מהוסס וחסר כריזמה, ובמחקר העכשווי הוא מתגלה כפוליטיקאי שבמהלכיו המדודים ובניסיונו העסקני מתפקד כדיפלומט מוכשר, רב־אמן, שהצעיד את ישראל להצלחות מדיניות וצבאיות מרשימות. מרחק הזמן והעדויות הזמינות מלמדים שמנהיג כאשכול הוא נכס אסטרטגי לתקופה שאחד מסממניה העיקריים הוא ערפול ואי־ודאות. במילים פשוטות, האיש התאים לתקופתו.    

קשה לדעת מה הייתה דמותה של מדינת ישראל אלמלא אשכול. אפשר רק להיווכח שבזכות יכולותיו וסגנונו הדיפלומטי המשיכה ישראל את בניית הכור בדימונה, פרצה את מחסומי השוק האמריקני לאספקת נשק איכותי לישראל, שינתה את פניה הצבאיים של ישראל, והפכה אותה למעצמה אזורית. ואולם אשכול לא היה שונה מבני העלייה השנייה שהיכרותם את הערבים הייתה לא ישירה. שלא כמו שרת היא ניזונה מדיווחים מודיעיניים ומעמדות שהושמעו בישיבות הממשלה ולא מהיכרות פנים אל פנים. מעייניו היו נתונים לביצור כוחה של ישראל – דבר שהביא  להישגיו הפחותים של אשכול בזירה הערבית והמזרח־תיכונית.