.jpg)
.jpg)
ככה זה מרגיש מבפניםעם לב שבור מפרידה וראש גדוש שאלות, דניאל – מוזיקאי תל אביבי בן 30 – מחליט לברוח רחוק. כמה שיותר רחוק. עד ברזיל, עד המונדיאל, עד הקצה.
במטוס הוא פוגש רב חב"דניק עם תובנה לא שגרתית: כדי להיות בזוגיות באמת – אתה צריך קודם להיפרד מהרווקות.
וכך יוצא דניאל למסע סוער של חיפוש, חופש וחוויות חסרות גבולות. אבל אז נכנסת לתמונה אנה, ברזילאית יפהפייה, ודניאל מוצא את עצמו שוב מול הקיר שבין רצון לאהבה לפחד ממחויבות.
רומן פרוע, אינטימי ובלתי מתפשר לרווקים ולרווקות – על גברים, נשים, אינטימיות, בריחה, ואולי גם תקווה לתיקון. לא מדריך. לא פוסטר השראה. אלא הצצה נדירה, גולמית וחדה לתוך הראש של גבר שלא בטוח אם הוא מחפש אהבה... או פשוט דרך לברוח ממנה.
זהו רומן הביכורים של יונתן האורסטוק. במאי תל אביבי, נשוי, אבא ובעל המיזם "היכרות עם מחויבות" שפורש את סיפורו, שמצד אחד הוא אישי עד כאב ומצד שני אוניברסלי לגמרי. אולי זה הסיפור של כל רווק בודד מבפנים, דוש מבחוץ – שניסה ולא כל כך הצליח עד כה, להסביר איך זה מרגיש מבפנים.
הוסף לסל
קרא עוד
תיבת הנגינהסבתא שלפה צמיד זהב וליטפה אותו באיטיות מול עיניי הבוהות בהתרגשות. "זה זהב אמיתי?" שאלתי בהתלהבות כמוצא אוצר. היא הנהנה בראשה ונתנה לי לחוש בו בידיי הקטנות.
"פעם היו לי הרבה צמידים," אמרה בטון של אישה קשת יום, "חלק מהם נקנו על ידי סבא וחלק ירשתי מאימי." היא ליטפה את ראשי והמשיכה, "זה חשוב כי בכל פעם שחסר כסף, עוזרים מהשמיים לסבא למכור את אחד הצמידים ובכסף לקנות אוכל או בגדים."
כזו היתה סבתא פורטונה, בלתי עציבה, בכל דבר ראתה סימן חיובי מהשמיים. שנים רבות חלפו מאז, אך אני עדיין נזכר בדמותה העמלה מהנץ החמה ועד שהערב כבש את הבית. זוכר את שעות הערב ברכסים כשהייתי חוזר מהמגרש, אורות הבתים מנצנצים, כולם חוזרים מתפילת ערבית בבית הכנסת ואני נכנס לבית הקטן והחם ומתכבד בפריקסה ובחיבוק חם.
דורון סיון, מחבר הספר "מכוון המצפנים", מזמין אתכם למסע מרגש בין תחנות חייו. דרך סיפורים קצרים ונוגעים ללב, הוא משתף בחוויות תמימות מהילדות, סערות ההתבגרות כנער וחייל, והתובנות שחווה לאורך השנים בעת שטיפל בהוריו. בין השורות נשקפת דמותה של סבתא פורטונה, שהאמונה העמוקה שלה בכוח עליון היוותה מצפן עבורה. הסיפורים שוזרים יחדיו צחוק ודמעות, סוחפים את הקורא ומותירים חותם בלב גם לאחר שהספר נסגר.
הוסף לסל
קרא עוד
קולות שתמיד איתי"רק ביום ראשון, 7.10.73, בשעה 22:30, קיבלתי הוראה, בקול נשי(קשרית) המורה לנו לנטוש/לסגת. האם לא מן התבונה הצבאית היה שפקודה כזו תימסר על ידי מפקד בכיר ולו רק לענות על שאלות טכניות ומבצעיות הכרוכות בנסיגה? אך שוב אני מצהיר כי לא קלמן מגן ולא בשעה 20:00, אלא קשרית, ובשעה 22:30 נתנה הוראה לנטוש..." (מפקד מעוז מילאנו במלחמת יום כיפור) תיקי וידאס, אשה במלחמת גברים. חיילת בחדר המלחמה של מפקד בלוזה, היא קשרית שממנה קיבל מפקד מעוז מילאנו שעל גדוד תעלת סואץ, ביום השני למלחמת יום הכיפור, את ההוראה לנטוש את המעוז ולסגת לכיוון מזרח. מילאנו לא היה מחוז היחיד. גם מחוזים אחרים בגזרה הצפונית של התעלה, קיבלו הוראות נטישה דומות. לא ממפקדי האוגדה. הפקודה הועברה בקשר, בקול נשי, בקולה של הקשרית שנתנה את ההוראה שאמורה היתה להינתן על ידי אחרים. קולות שתמיד איתי, אינו עוד ספר על מלחמת יום כיפור. בעזרת הקולות שנשמעו דרך רשתות הקשר בחדר המלחמה בבלוזה, מתארת תיקי וידאס מנקודת מבט שונה את ימי המלחמה הראשונים - את ההחלטות והדילמות, את ההפתעה, את קריאות לעזרה של המעוזים הנצורים, את מלחמת הגבורה של הטנקיסטים שחשו לעזרה ושל חיילי המעוזים שנלחמו על חייהם. ולא פחות מזה - גם את הקולות שלא נשמעו: שתיקת המפקדים. ספר מיוחד ומרתק שמשלב את הגעגועים לחולות סיני, לחופי הים, לשקיעות המיוחדות, לאחוות הלוחמים, עם הקולות והמראות הקשים של מלחמת הדמים שפרצה בשבת בצהריים.
הוסף לסל
קרא עוד| חוות דעת גולשים | |||
|---|---|---|---|
| שם משתמש | תאריך | דירוג | הערה |
| 9.10.20 | לא סיפור אהבה אלא ניצול ציני של אישה מוחלשת ושימוש בה ובגופה לטובתו | ||
| דירוג קונים משוקלל | 18 קונים דירגו מוצר זה | ||