הספר "ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים" מאת נגוסה מטקו . סיפור זיכרונותיו של ילד יהודי מאתיופיה. בגיל 8 עזב נֶגוּסֶה את כפר הולדתו. במבט פיוטי, תמים, מרגש ונוקב של ילד הוא מתאר את חוויותיו וקורות משפחתו בכפר קטן סמוך לגבול סודן ובדרך הפתלתלה עד לעיר הבירה אדיס אבבה, בה המתין כשלוש שנים לעלייתו לארץ ישראל.
הספר נכתב לא רק כדי לספר סיפור אישי. קהל הקוראים הישראלי יודע מעט על קורותיה של העדה האתיופית הגדולה החיה בישראל, ומה שידוע הוא לפעמים שגוי. רובם באו מכפרים מבודדים ועברו מסע הדומה למסעו של המחבר השואף שהקהל הישראלי יכיר את בני אתיופיה ומייחל ליצור הזדהות ולקרב לבבות.
נֶגוּסֶה מֶטֶקוּ (26) נולד באתיופיה בכפר שָאשגֶה. בגיל 11 עלה לארץ. למד בישיבה תיכונית בעמק יזרעאל ואחר כך שירת חמש שנים בצה"ל. גר בחיפה עם אימו, אחיו ואחותו הקטנה.
"אנחנו עולים לירוסאלם?" קראתי. מיד זלגו דמעות מעיניה של אמי וגם אצלי הן נחפזו לבוא, אולם דחיתי אותן ללילה. אבי היה כבן שבעים שנה וכולם ידעו שהוא לא יעמוד במסע הקשה הזה אל ירוסאלם. פניו הביעו עצב. הוא רצה לומר משהו אך דחה אותו בהינף יד. בפעם השנייה ניסה להתגבר ומלמל כשדמעות חונקות את גרונו: "בני, כמו שאתם מבינים איני קל רגליים כמוכם. זקן אני, לכן לא אוכל לעלות עמכם." "לייהו פשט בזריזות את בגדיו ונכנס למים. תחילה שלח את רגליו לאמוד את עומקם, אך רגליו נתקלו בבוץ טובעני. הוא התקשה ללכת במים והתחיל לשחות לעבר הילד. רוח קלילה הניעה מעט את גופת הילד וסייעה ללייהו לתפוס אותו. הוא אחז בגופה בידו השמאלית והחל לגרור אותה תוך שהוא שוחה בעזרת ידו הימנית עד שהגיע לשפת האגם. גופת הילד הייתה כבדה, והזקן סייע לו בעדינות רבה למשוך אותה החוצה מן האגם הבוצי. הם הניחו אותה על פני האדמה. שש שעות לפחות שהה הילד באגם, וכל איבריו התנפחו מאוד. שניהם הסכימו שהילד מת. לייהו סייע לזקן לעטוף את גופת הילד ביריעת בד מבגדי הזקן. לייהו חכך בדעתו מי משניהם יבשר להורי הילד כי בנם מת."
.jpg)
.jpg)
קורותיו של מיסטר Zזהו סיפור חייו של נער פרחח ומרדן שגדל בעוני מרוד בסמטאות המאובקות של הגטו היהודי בטהרן, הגיע עם עליית הנוער לקיבוץ בארץ, עבר הרפתקאות מסמרות שיער בעולם התחתון בברלין, הבריח אנשים מברלין המזרחית וגורש ממנה, כמו גם מגרמניה המערבית, ולאחר תלאות רבות הגיע להישגים מרשימים בארצות הברית.
הסיפור מתפרש על פני ארבע מדינות, שלוש יבשות ושבעה עשורים, והוא רצוף בהרפתקאות מסמרות שיער – מיחסים עם נשים, עסקי סמים, עסקי נדל"ן, המשך בענייני חוק ומשפט, וכלה בבריאות וברוחניות.
מיסטר זי הוא אדם יצירתי ונועז בעל מוח קדחתני, שמוצא דרך לצאת מכל צרה שפוגשת אותו, בעודו נוגע בכל קצות הסקאלה: תמימות וטוב לב מול נקמנות ועוקץ, הרפתקאות מין פרועות מול אהבת חייו, מוח קרימינלי שמשאיר את השופטים חסרי אונים, ועוד ועוד.
מיסטר זי הוא סטוריטלר טבעי המזמין אותנו למסע מרתק בקורות חייו עוצרי הנשימה.
הוסף לסל
קרא עוד
עוגת אהבה פרסית"יום שישי השחור" היה היום הראשון שבו ראתה אור שמש מזה שנים.
טהרן, איראן, 8 בספטמבר 1978. הימים הם ימי המהפכה האיראנית העתידה להפוך את המדינה המודרנית והחופשית לדיקטטורה דתית קיצונית.
סורושי, בחורה אמריקאית, לבדה, מבוהלת, שבורה בגופה ובנפשה, נמלטת מהבית שבו הייתה כלואה במשך חמש שנים ארוכות. לאן תלך? ועל מי אפשר לסמוך?
הרחובות הולכים ומתמלאים המון אדם זועם. הצפיפות והדוחק סוגרים עליה והיא מתחמקת אל תוך המבנה הראשון שהיא מוצאת.
שם מוצא אותה רוסתאם, מתאגרף איראני, אלוף לשעבר, מסתתרת בפינה חשוכה. תחילה הוא כועס על מסיגת הגבול הזרה, אך אז הוא רואה את הצלקות העמוקות המכסות את גופה ונשימתו נעצרת.
"מי עשה לך את זה?"
סורושי מוצאת בביתם של רוסתאם ואימו האלמנה רודאבה מקום מפלט של החלמה וריפוי, מוקפת בריחות והטעמים של התרבות הפרסית, אך השלווה והמשפחתיות החמימה מופרים שוב ושוב על ידי השדים הישנים מעברה של סורושי, המאיימים לצוץ בכל אשר תפנה. בארץ אשר שוקעת אל תהומות הדיכוי והכפייה, המשטר האכזר מאיים לקרוע את רוסתאם וסורושי זו מזה ולנתץ כל תקווה לעתיד של אושר.
עוגת אהבה פרסית הוא רומן היסטורי מפותל ולא צפוי על בחירות קשות מול אתגרים, על אהבה במקום תקווה אבודה, ויותר מכול, על משפחה אמיתית שהיא לפעמים אנשים שאנחנו בוחרים בעצמנו.
הוסף לסל
קרא עוד
קולות שתמיד איתי"רק ביום ראשון, 7.10.73, בשעה 22:30, קיבלתי הוראה, בקול נשי(קשרית) המורה לנו לנטוש/לסגת. האם לא מן התבונה הצבאית היה שפקודה כזו תימסר על ידי מפקד בכיר ולו רק לענות על שאלות טכניות ומבצעיות הכרוכות בנסיגה? אך שוב אני מצהיר כי לא קלמן מגן ולא בשעה 20:00, אלא קשרית, ובשעה 22:30 נתנה הוראה לנטוש..." (מפקד מעוז מילאנו במלחמת יום כיפור) תיקי וידאס, אשה במלחמת גברים. חיילת בחדר המלחמה של מפקד בלוזה, היא קשרית שממנה קיבל מפקד מעוז מילאנו שעל גדוד תעלת סואץ, ביום השני למלחמת יום הכיפור, את ההוראה לנטוש את המעוז ולסגת לכיוון מזרח. מילאנו לא היה מחוז היחיד. גם מחוזים אחרים בגזרה הצפונית של התעלה, קיבלו הוראות נטישה דומות. לא ממפקדי האוגדה. הפקודה הועברה בקשר, בקול נשי, בקולה של הקשרית שנתנה את ההוראה שאמורה היתה להינתן על ידי אחרים. קולות שתמיד איתי, אינו עוד ספר על מלחמת יום כיפור. בעזרת הקולות שנשמעו דרך רשתות הקשר בחדר המלחמה בבלוזה, מתארת תיקי וידאס מנקודת מבט שונה את ימי המלחמה הראשונים - את ההחלטות והדילמות, את ההפתעה, את קריאות לעזרה של המעוזים הנצורים, את מלחמת הגבורה של הטנקיסטים שחשו לעזרה ושל חיילי המעוזים שנלחמו על חייהם. ולא פחות מזה - גם את הקולות שלא נשמעו: שתיקת המפקדים. ספר מיוחד ומרתק שמשלב את הגעגועים לחולות סיני, לחופי הים, לשקיעות המיוחדות, לאחוות הלוחמים, עם הקולות והמראות הקשים של מלחמת הדמים שפרצה בשבת בצהריים.
הוסף לסל
קרא עוד| חוות דעת גולשים | |||
|---|---|---|---|
| שם משתמש | תאריך | דירוג | הערה |
| דירוג קונים משוקלל | 5 קונים דירגו מוצר זה | ||