צור קשר
03-5030822
בקשה ליצירת קשר מאתר אוריון המייל מגיע לשחר ולחנה מבקש ליצור קשר - מאתר אוריון

שפוי בדמשקשפוי בדמשק

שם המחבר: אמנון שרון
שם ההוצאה: הוצאת אוריון
סיפורו המרתק והמצמרר של אמנון  שרון, קצין צה"ל שנשבה במלחמת יום הכיפורים ונכלא בכלא הסורי בדמשק במשך כ-8 חודשים יחד עם טייסים, שריונאים, ואנשי חי"ר. בספרו מספר המחבר על הסבל והעינויים שעבר בחקירות הקשות והאכזריות בכלא הסורי. כמו כן מתאר את התנהלות המלחמה כפי שחווה, מתוך שדה הקרב ואת התנהגותם החפוזה של המפקדים שניהלו אותה, תוך שהוא מנתץ מיתוסים שרווחו בה.
בד בבד נחשף גם סיפורה המופלא והבלתי ידוע של "חטיבת מילואים 179" ופלוגת הטנקים עליה פיקד שהייתה הראשונה  לעלות ולבלום את הכוחות הסוריים ברמת הגולן ושרבים מהם שילמו בחייהם, וכעת הוא משמש כפה להם ולמשפחותיהם.
הספר "שפוי בדמשק" הוא מסמך ייחודי ובלתי נשכח על נחישות לעמוד מול אויב ועל  כוח הרצון להמשיך לחיות.
על המחבר:  אלוף משנה במיל'  אמנון שרון יליד 1947 שימש בצה"ל בתפקידים בכירים.  בין תפקידיו היה הראשון שביצע את הניסויים המבצעיים על טנק "המרכבה" שחלקים נכבדים ממנו בנויים  על-פי מידות גופו.
 
אמנון שרון: "מאז ומתמיד היו החיים בעיניי ערך עליון. גם בסוריה, בעינויים הקשים ביותר, דמיינתי לעצמי שאני עומד על פי תהום עמוקה, נאחז בקצות אצבעותיי, מנסה להתרומם וצועק 'אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות.' בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה הצלחתי לצאת מן התהום, ולמרות המשא הכבד של הפגיעות בגוף ובנפש אני רואה תמיד את האור שבקצה המנהרה. בהרצאות שאני עורך ביחידות צבא, בבתי ספר, בחוגי בית ובפני קהל מכל מגוון האוכלוסייה, אני מדגיש את ההבדל בין 'מקווה' לבין 'מאמין'. בעיניי ה'מקווה' הוא פסימיסט כי הוא רואה שחורות, ובשל חוסר ביטחונו הוא מקווה לטוב. לעומתו ה'מאמין' הוא אופטימיסט, הוא רואה את האור ואת הטוב שאפשר להפיק מכל רע.
בכלא למדתי להאמין באלוהים, באלוהים הנמצא בלבו של כל אדם הרוצה לקבלו, כי מי שעוזר לעצמו – אלוהים עוזר לו. האמנתי שגם אם יש קשיים, גם אם המצב נראה ללא מוצא, משהו בוודאי יקרה והפתרון יימצא."
 
   קטע מתוך הספר:
חודש דצמבר. הקור בלתי נסבל. עורי היה חידודים חידודים בכל פעם שצעדי השומרים התקרבו לתאי, העינויים הפכו לעניין שבשגרה, אך מדי פעם היה בהם חידוש מזעזע. ישבתי מכורבל על השמיכה ששימשה לי כמזרן ממתין בחרדה לשעת החקירות. הדלת נפתחה, וכמו תמיד הולבש השק השחור על ראשי ונלקחתי לחקירה נוספת. ושוב שאלות, מכות, בעיטות, הצלפות, פלאקות בכפות הרגליים, ושוב אין לי מה לחדש להם, באמת איני יודע דבר!
"אילו טילים יש לכם בצה"ל?" שאל החוקר.
"אני לא יודע," השבתי, וכבר הייתי מוכן לתגובה זועמת, שלא איחרה לבוא – חטפתי מכות רצח והתעלפתי. לאחר שהעירו אותי בסטירות לחי, גמרתי אומר "להישבר" ולספר על טיל ס.ס. 11, טיל נגד טנקים לטווח של 2 ק"מ.
"איזה עוד טילים אתה מכיר?" התעקש החוקר.
"אני לא יודע," לחשתי בקול רועד.
"ומה זה ס.ס. 12?"
"זהו טיל משופר ל-3 ק"מ," עניתי מיד והייתי מרוצה מהברקתי, אך החוקרים היו פחות מרוצים ממני, ושוב ספגו כפות רגליי עשר פלאקות ואולי יותר, כי את האחרות כבר לא הרגשתי. כשהתעוררתי בצינוק, מצאתי כתוספת לארוחת הצהריים מין מאפה מתוק של כדורי דבש במקום הפרי, כאילו להמתיק את החקירה הקשה.
 
באמצע החודש הכניסו לתאי מגבת רחצה קטנה, שבשוליה חוטים צבעוניים, ובשעות הערב של אותו יום נכנסו השוטרים לתא, הלבישו לי שק שחור על הראש, אמרו לי לקחת את המגבת והורידו אותי למקלחות שבקומה התחתונה. בדרך עברתי יחף בתוך שלוליות רפש, וחתיכות בלתי מזוהות נדבקו לרגליי. תאי המקלחת היו קטנים ומזוהמים, ושמיכות צמר חצצו ביניהם כדי שלא יהיה קשר בין המתקלחים. פשטתי את התחתונים, הנחתי אותם בצד ליד המגבת ונעמדתי מתחת למקלחת שהופעלה מבחוץ על ידי אחד הסוהרים. קילוח עז של מים רותחים ניתך עליי, אך לפני שנכוויתי, קפצתי הצדה, ועם כף היד הזלפתי מים על גופי. לאחר כדקה נסגר הברז וחתיכת סבון קטנה ומחוספסת, שהזכירה סבון כביסה, עפה לעברי. השתדלתי לא לפתוח פצעים מגלידים, אף על פי שהיה צורך לשפשף חזק, הרי חודשיים לא התקלחתי. סיבנתי מתחת לבית השחי וחשתי איך כף ידי נכנסת פנימה ושוקעת בתוך החיק. אני ממש עור ועצמות – קלטתי לפתע את מצבי – אני, שהייתי בעל גוף מלא ושרירי, איבדתי בחודשיים את כל העודפים, ומסת השרירים רפתה גם היא. מטח של מים רותחים קטע את הרהוריי, ומיהרתי לסיים. בקושי הספקתי להתנגב ולהתלבש ושוב הולבש השק השחור על ראשי והובלתי לצינוק דרך אותן שלוליות מעופשות של מים, בוץ ועוד כמה מרכיבים מסריחים.   
 
זה לא ממש הפריע לי כי לאחר "טכס המקלחת" כשסבון ומים שטפו את גופי אפילו גם אם לזמן קצר, חשתי שהנה פרק הקרב נשטף מעליי עם כל האבק, הפיח ומראות הזוועה,  שרבצו עד כה על גופי, ואני מוכן לשלב הבא, לפגישה עם משפחתי. נשכבתי על הרצפה, התעטפתי באחת השמיכות, עצמתי את עיניי ו"שוחחתי" עם בלה.
 
היא סיפרה לי שרביב ממשיך ללכת לגן, והיא – לבית הספר, שהסבים והסבות עוזרים לה, ושהבטן הולכת ותופחת. על פעולותיה של ממשלת ישראל לשחרור השבויים לא סיפרה דבר. גם אני סיפרתי לה את כל מה שעבר עליי בימים האחרונים ואת החלום שחלמתי בלילה שעבר: 'אתה יכול לחזור הביתה לשישי-שבת', אמר לי הסוהר שעמד כל לילה ליד דלתי וזימר שירים מעצבנים. הוא אף הושיט לי מפתח של מכונית, אך הזהיר 'עליך לחזור בזמן, כי אם לא...' לא נתתי לו לסיים את המשפט, חטפתי את המפתח, ותוך כדי ריצה למכונית צעקתי 'אני מבטיח!'. דהרתי ברחובות דמשק, חציתי את הגבול מבלי שיעצרו אותי ומצאתי את עצמי בשכונה שלי. ברחוב, על יד הבית, חיכו לי המוני אנשים עם פרחים וכרזות "ברוך שובך הביתה," והילדים הניפו דגלים כמו ביום העצמאות. הדירה החדשה נשארה בדיוק כמו שזכרתי. השולחנות היו עמוסים פרחים, אנשים נכנסו ויצאו וכולם בכו מאושר. נכנסתי לחדר עם בלה, ובעקבותינו הוריי, אחותי ואביה של בלה. רביב ישן במיטתו כי השעה הייתה מאוחרת, וחמותי, שהשגיחה עליו, היסתה אותנו. ניגשתי אל רביב על קצות האצבעות ונשקתי לו באהבה רבה. המפגש היה כל כך מרגש, אבל נאלצתי לקטוע אותו ולשוב לדמשק, אחרת חבר אחר לא יצא לחופשה.
 
התעוררתי בבעתה מפתיחת בריחי הדלת ונעמדתי בפינת הצינוק. הסוהר של משמרת הלילה הביא עמו חבר, ושניהם הצליפו על כפות ידיי בחוטי ברזל. ניסיתי להסתירן מתחת לשמיכה שעטפה אותי, אך זו נשמטה, ונותרתי חשוף להתעללויותיהם. אחד מהם תפס בשערי שהיה כבר ארוך למדי, והטיח את ראשי בקיר מספר פעמים. כתם דם שהלך וגדל הסתמן על הקיר וטיפות גדולות ואדומות ניגרו על רצפת הבטון ויצרו שלולית קטנה. הייתי בטוח שהפעם הם הולכים עד הסוף, אך כנראה שהמראה שלי והסימנים שניכרו היטב בכל החדר הבהילו אותם והם הפסיקו להכות בי, השליכו אותי על הרצפה, ירקו עליי ויצאו. שכבתי מכווץ ורועד מפחד, מנסה לעצור את הדם בכף ידי  ומתפלל שהפצע ייסגר ויגליד ולא אאבד דם רב.
 
נראה שהסוהרים נבהלו מהדם הרב שניגר מראשי והחליטו לתת לי הפוגה בת יומיים, שבהם אף לא הוּצאתי לחקירות. כדי להעביר את הזמן המצאתי שמות לכל הסוהרים הקבועים, איש איש לפי תפקידו, מראהו והתנהגותו. היה "אבו פיג'מה", והיה "ג'וחדר" – סוהר מכוער במיוחד, והיה גם "טוב לב" – סוהר שחייך אליי לפעמים ושאל: "שו? תמם?"
כשלא היה סוהר בסביבה, שמעתי נקישות מהקיר שמשמאלי. הקשתי בחזרה באגרופי והטיתי את אוזני. שכני ענה לי בדפיקות חוזרות, לכן הנחתי שהוא טייס המנסה ליצור אתי קשר בעזרת סימנים מוסכמים, שלצערי לא היו מוּכרים לי.
החלום על הפגישה עם אנשי הצלב האדום עלה שוב ושוב, בעיקר בימים שבהם לא נלקחתי לחקירות. שיננתי את התאריך 8 ביוני, שבו, על פי החלום, אני אמור להשתחרר, ועודדתי את עצמי שהנה כבר רבע מהתקופה, חודשיים ימים, חלף עבר לו, והרע ודאי מאחוריי.
עודני עסוק בחישובים ובתכנון העתיד, נפתחה הדלת, ומהר מאוד החזירו אותי למציאות. שוב הכניסו אותי לצמיג שהשתלשל מהתקרה וחקרו על אודות שמותיהם של חטיבות וגדודים. תוך כדי סיבובים מהירים כמו בצנטריפוגה נשמט ראשי מחוץ לגלגל עד כי לא היה חסר הרבה שייתלש ממקומו. החזירו אותי לצינוק מעולף, וסוהר, שלא ראיתיו עד אז, הסיר את השק השחור מעל ראשי, הניח את שתי כפות ידיו הגדולות על אוזניי, הרחיקן בחטף ושוב קירבן במכה אדירה כנגן מצלתיים. רקותיי הלמו כפטישים, אוזניי דנדנו כפעמוני כנסייה, קירות החדר התחילו מסתובבים, והכתובות שעל הקיר חוללו כשדים. שיווי משקלי הלך והתערער, וחשתי שאני צולל מטה מטה. בתנועה מכאנית שלחתי את ידי על הרצפה כדי שתתמוך בי לבל אמשיך בנפילה, ומתוך דמדומיי אמרתי לעצמי 'אמנון, אתה לא יכול ליפול, אתה ממילא שוכב על הרצפה' ונרדמתי.
 
מחיר: 82 ₪
מחיר באתר: 72 ₪
דרגו את הספר:
ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך
חוות דעת גולשים
שם משתמשתאריךדירוגהערה
דירוג קונים משוקלל
19 קונים דירגו מוצר זה
Wildcard SSL Certificates