כלואה בין שתיים

עבר כמעט חודש מאז הגענו למקלט, ותחושות בלבול וחוסר אונים אפפו אותי. מה בעצם קרה לי כל השנים האלה? שאלות הציפו אותי יותר מתמיד. במהלך שיחה בינינו אמרה רונית כבדרך אגב: "טוב, אתן הייתן כמו נשים מוכות לכל דבר". טלטלה אחזה בי. בבת אחת התבהר לי הכל. נכון! זיהיתי את המאפיינים. כבר הספקתי לשוחח עם נשים אחרות במקלט וגם הן חוו את אותם הסימנים של אלימות כלכלית נפשית ופיזית. "עכשיו את אומרת לי את זה?!" עניתי לה חצי נוזפת חצי שמחה. שמחתי שסוף סוף יש לי הגדרה ברורה למה שקרה לי. למה שעברתי. חשתי הקלה עצומה. אומנם ההגדרה "אישה מוכה" מחרידה, אך עדיין זו הגדרה שכעת נתנה לי כיוון, נקודה שבה יכולתי להיאחז ולהמשיך ממנה הלאה. אחרי יותר מחודש שבו הייתי שרויה בכאוס פנימי עצום שלא נתן לי מנוח, והתהלכתי בתחושת ריק מוחלט שאיים לבלוע אותי, קיבלו חיי ברגע אחד תפנית, סדר כלשהו. משהו מוגדר בתוך כל הבלגן הזה. בשלב ההוא הייתי זקוקה להגדרות מסודרות כמו אוויר לנשימה.

במשך כשתים-עשרה שנים חייתה יהודית הרמן בכת של גואל רצון, בשם שהוא נתן לה: לי-יה. היא הצטרפה אל הכת בגיל שבע-עשרה בלבד. בספר כלואה בין שתיים יהודית מתארת ברגישות ובאומץ את אשר עבר עליה ועל חמשת ילדיה, החל מהיכרותה עם רצון, דרך החיים בכת תחת שליטתו, הדיכוי, הניתוק מהעולם החיצוני ועד פירוק הכת והלאה – התובנות שלה מתוך המאבק הפנימי בין לי-יה ליהודית, שהביאו לשחרורה משליטתו של רצון, שליטה שנמשכה גם לאחר שהשתחררה ממנו פיזית, והיכרותה המחודשת עם העולם, במסע שכולו צמיחה ולבלוב.