המגדל שלי נפל

 

בּוּם! הַמִּגְדָּל קָרַס וְנָפַל!

 

אִמָּא זִנְּקָה בְּבֶהָלָה עַל רַגְלֶיהָ.
“אוֹי וַאֲבוֹי,“ קָרְאָה
וְהֵחֵלָּה לֶאֱסֹף חֲלָקִים מֵהַמִּגְדָּל
וּלְחַבְּרָם בַּחֲזָרָה.
וּלְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת אָמְרָה:
“אַתָּה רוֹאֶה, רָנִי, לֹא קָרָה כְּלוּם.
הנֵּה, תִּקַּנּוּ אֶת הַמִּגְדָּל. הַכֹּל בְּסֵדֶר.“
 

“לֹא נָכוֹן!” אָמַר רָנִי בְּכַעַס. “אַתְּ תִּקַּנְתְּ אֶת הַמִּגְדָּל. אַתְּ בְּעַצְמֵךְ!”

 

פעמים רבות בחיי היומיום אנחנו, ההורים, מוצאים את עצמנו מבצעים פעולות במקום ילדינו. אנו עושים זאת כאינסטינקט הורי, בעיקר כדי למנוע מהם תחושה של תסכול, אכזבה או התמודדות עם דחיית סיפוקים, אולם בכך אנחנו מונעים מהם ללמוד כיצד כן להתמודד עם אותם מכשולים שמזמנים לנו החיים. האם אפשר להימנע מכך? כיצד מעודדים את הילד להעזה ולחשיבה עצמאית?