ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים

הספר "ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים" מאת נגוסה מטקו . סיפור זיכרונותיו של ילד יהודי מאתיופיה. בגיל 8 עזב נֶגוּסֶה את כפר הולדתו. במבט פיוטי, תמים, מרגש ונוקב של ילד הוא מתאר את חוויותיו וקורות משפחתו בכפר קטן סמוך לגבול סודן ובדרך הפתלתלה עד לעיר הבירה אדיס אבבה, בה המתין כשלוש שנים לעלייתו לארץ ישראל.

הספר נכתב לא רק כדי לספר סיפור אישי. קהל הקוראים הישראלי יודע מעט על קורותיה של העדה האתיופית הגדולה החיה בישראל, ומה שידוע הוא לפעמים שגוי. רובם באו מכפרים מבודדים ועברו מסע הדומה למסעו של המחבר השואף שהקהל הישראלי יכיר את בני אתיופיה ומייחל ליצור הזדהות ולקרב לבבות.

נֶגוּסֶה מֶטֶקוּ (26) נולד באתיופיה בכפר שָאשגֶה. בגיל 11 עלה לארץ. למד בישיבה תיכונית בעמק יזרעאל ואחר כך שירת חמש שנים בצה"ל. גר בחיפה עם אימו, אחיו ואחותו הקטנה.

"אנחנו עולים לירוסאלם?" קראתי. מיד זלגו דמעות מעיניה של אמי וגם אצלי הן נחפזו לבוא, אולם דחיתי אותן ללילה. אבי היה כבן שבעים שנה וכולם ידעו שהוא לא יעמוד במסע הקשה הזה אל ירוסאלם. פניו הביעו עצב. הוא רצה לומר משהו אך דחה אותו בהינף יד. בפעם השנייה ניסה להתגבר ומלמל כשדמעות חונקות את גרונו: "בני, כמו שאתם מבינים איני קל רגליים כמוכם. זקן אני, לכן לא אוכל לעלות עמכם." "לייהו פשט בזריזות את בגדיו ונכנס למים. תחילה שלח את רגליו לאמוד את עומקם, אך רגליו נתקלו בבוץ טובעני. הוא התקשה ללכת במים והתחיל לשחות לעבר הילד. רוח קלילה הניעה מעט את גופת הילד וסייעה ללייהו לתפוס אותו. הוא אחז בגופה בידו השמאלית והחל לגרור אותה תוך שהוא שוחה בעזרת ידו הימנית עד שהגיע לשפת האגם. גופת הילד הייתה כבדה, והזקן סייע לו בעדינות רבה למשוך אותה החוצה מן האגם הבוצי. הם הניחו אותה על פני האדמה. שש שעות לפחות שהה הילד באגם, וכל איבריו התנפחו מאוד. שניהם הסכימו שהילד מת. לייהו סייע לזקן לעטוף את גופת הילד ביריעת בד מבגדי הזקן. לייהו חכך בדעתו מי משניהם יבשר להורי הילד כי בנם מת."