מושכת אש

שם המחבר: אפרת כהן פוסמן
שם ההוצאה: אוריון

אֱמוּנָה וְהוֹדָיָה

בִּקְלִילוּת, בְּנעַֹם הֲלִיכוֹת וּבְתִיפוּף קַל

קוֹרִים דְּבָרִים גְּדוֹלִים-קְטַנִּים

שֶׁבֶּעָבָר סָחֲטוּ אֵנֶרְגִיוֹת.

קוֹרֶה טוֹב וְכֻלִּי פְּלִיאָה וְהוֹדָיָה.

פְּלִיאָה וְהוֹדָיָה.

בְּעֶצֶם הַלִּמּוּד הוּא אֱמוּנָה וְהוֹדָיָה.

תַּם עִידַּן הַקּשִֹׁי וְהַפְּלִיאָה,

עַכְשָׁיו אֱמוּנָה וְהוֹדָיָה.

ספר מודפס

מחיר: ~~55 ₪~~
מחיר באתר: 50 ₪

דרגו את הספר:

הגדלה

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך

לילדה שלא יכלה לשירהיי שם! חשוב לקרוא את הצד השני. תמיד. כשהייתי קטנה, קטנה מאוד, הבנתי כמה דברים שבבית אני צריכה לעשות. אמא צריכה אותי כשהיא רוצה לצחוק ועוד יותר כשהיא צריכה לכעוס, על אבא שלי או על ההורים שלה. או עליי, כי לא רציתי לצחצח שיניים היום. מחר בגן כולם יראו שלא רציתי לצחצח שיניים היום בערב, אני צריכה לזכור לא לענות כששואלים אותי מה קרה בבית. זה הכי חשוב. מותר לי להגיד שהתנגשתי במשקוף. אבא צריך אותי בשביל סיפוק, חשוב להיות ילדה טובה ובעיקר לשים ידיים על הפה, ששש! אחותי הקטנה צריכה לאכול, להתקלח, לדבר איתי, אני חייבת להיות שם כשהיא בוכה אחרת מי יהיה? היא אוהבת כשהשוקו שלה חם אבל לא מדי, "שוקו-פושר'' היא אומרת, בלי להפריד את המילים באמת. זה צריך להיות מדויק, השוקו. אחרת לא תשתה. חשוב לזכור לכבות את הגז אחרי שמכינה לה. ילדה טובה מכבה את הגז וגם סוגרת את הידית כדי שלא תהיה שריפה. אסור שהבית יעלה באש, כולנו נמות! את רוצה שזה יהיה בגללך?חשוב לזכור במיוחד, אבא לא אוהב כשיש רעש. מוזיקה – חלש. לשחק – בדממה. לשיר? לא שאלתי. אסור לשאול יותר מדי, זה מציק ואז יש צרחות שמכאיבות לי באוזניים עד היום. במיוחד בסופי שבוע, זה כואב. במיוחד בקיץ. היום, בגיל עשרים וחמש אני יודעת שלכל הילדות והילדים בעולם מגיע לשיר, חזק, שכל הגדולים יקשיבו לקולות הכי חכמים שיש, הכי כנים, הכי פשוטים. אבל מגיע במיוחד לילדים ולילדות שגדלו שקופים ושקופות, מושתקות ומושתקים, לשיר בקול הכי חזק שאפשר. היום, הסובבים אותי אוהבים את כּל ֹ קוֹלי, גם כשאני מזייפת וגם כשקולי נקי. הוסף לסל קרא עוד
המלאך, המשיח, המלח והסוכרחנה גטא נולדה בשנת 1955 , תשט"ו, בבית החולים מאיר בכפר סבא. היא בוגרת כפר הנוער בן־שמן, התגייסה במלחמת יום הכיפורים לצבא, התנדבה לביעור הבערות, שירתה כמורה חיילת בעיר אילת. למדה הוראה בסמינר בית ברל, עברה למשפחה בצרפת ולמדה בפריז בבית הספר אליאנס פרנסז, לימודי השפה הצרפתית. חזרה ארצה ולמדה אנגלית באולפן אמריקאי בתל־אביב במשך חודשים בודדים. בספטמבר 79' חזרה לפריז ונסעה עם אימה לטיול בגרמניה, שם שברה את הספרות התחתונות של השמיים וגרמה לתחיית מתים. בגלל זה מפעל "ביעור הבערות" של חיל חינוך של צה"ל שינה שמו לתהילה. בשנת 92', בנתניה עירה, צמחו לה כנפי מלאכים העשויות מֵאור השכינה. השיר הראשון שכתבה היה למעשה חזון (בכיתה ט') שנגלה מולה, שם השיר: הזריקה. הוסף לסל קרא עוד
שדה הגלים הירוקריחות קפואים רֵיחַ דָּחוּס מְשַׁכֵּר עוֹלֶה וְעוֹפֵף מֹר נִשָׂאּ וְאֵינוֹ מִתְנַדֵּף וַאֲנִי חוֹפֶנֶת אֶת הָרֶגַע הַשַּׁבְרִירִי בִּכְמוּסָה בְּמָקוֹם נֶחְבָּא שֶׁאִישׁ לֹא יִגַּע. גּוֹנֵי הַמֹּר נוֹצְרוּ לִפְנֵי יוֹבֵל וַעֲדַיִן הָרֵיחַ מְלַוֶּה אוֹתִי יוֹמָם וָלֵיל, פּוֹתַחַת חַלּוֹן, מְרַחְרַחַת לַחֲזֹר לָרֶגַע שֶׁהָיָה. לאחר שכתבה שלושה ספרי ילדים תרה לאה ברב פנימה, ובספר שירים זה נפרסים הרהורי ליבה ועומקי נפשה. חוטי זיכרון שזורים לאורך השירים ועולים בגוונים חדים.זיכרון נוף הילדות, הכרמל, בית אבא עולים כתמונות חיות, הילדה שהייתה. הזמן מחדד מראות וגם מקהה, מרחיק ומשנה, והוא חלק חי משיריה, מולו משתוממת הכותבת לאה, כיצד ניתן להושיט יד ולגעת לרגע... וגם עולות תמונות שהן חלק מהעבר הרודף אותנו. לצד הזיכרון ישנה הוקרה לטבע וליופי של זמננו, רצון לחוות את ההווה ולהכיר תודה על מה שיש. ותקווה לטוב! לאה ברב, ילידת העיר חיפה, עבדה כמחנכת בעלת ותק של שלושים שנה, ורואה בחינוך שליחות. ללאה ארבעה ילדים ושמונה נכדים. אוהבת את היופי בטבע ובאמנות, ובאדם בעיקר. שיריה ספוגים באהבה לטבע ולאנשים, בזכרונות ילדות, נעוריה בכפר גלים, באהבה לשדות הירוקים, ולאפשרויות שהיו פתוחות בעבר עם רוח אופטימית ושמחת חיים. הוסף לסל קרא עוד

חוות דעת גולשים
שם משתמש	תאריך	דירוג	הערה
דירוג קונים משוקלל			4 קונים דירגו מוצר זה


לשיחה ישירה עם צוות ההוצאה
לפניה ישירה במייל - לחצו על הקישור
© 2010 אוריון הוצאת ספרים. כל הזכויות שמורות.