נבואה וגעגוע

השדה היה אין-סופי. גווניו הצהובים נמתחו עד האופק ונדמה היה שהשמיים יהפכו גם הם להיות צהובים מרוב שדות. רוח חזקה הכתה בפניי, טיפות גשם הרטיבו את שמלתי, רצתי יחפה מתעלמת מכל הקוצים שדקרו את כפות רגליי. שולי השמלה נתפסו בשיבולים ועלים יבשים נתפסו בשערי. מאיפה יש כאן עלים הרי אין עצים? רק שדה צהוב ובלתי נגמר ואני חייבת לרוץ מהר להספיק, לפני שייגמר. הנשימה כבדה, הלב דופק בקצב על טבעי, הדמעות זולגות מתערבבות עם גשם, הלוואי שתהיה שם כשאגיע. השדה אין-סופי, הרוח בולמת אותי, אני מתנשפת.

דפים אלו נושאים לא רק מילים, אלא קול ייחודי - עוצמתי ושברירי כאחד, שמבקש להתבונן באומץ על נשיות מודעת, אימהות שהיא מהות, חוסר צדק, כמיהה וגם שבר שבעה באוקטובר שמתוכו צמחה הודיה.
השירים וקטעי הפרוזה שבספר נולדו מתוך הלב, מתוך גוף זוכר, מתוך ימים של חסד וכאב, תערובת של מציאות ובדיה.
זהו ספר על כוחן של מילים לרפא, לצעוק את האמת, למלא חללים שנפערו בתודעה, להיות אהבה וחיים.
והמילים אינן מבקשות אישורים, הן מבקשות להישמע. להיות עדות לחוסן ואותנטיות לצד דמיון ותעתועים, אומץ וחוזק לצד ארעיות ושבריריות.

 

נבואה וגעגוע הוא ספר הביכורים של לורן סגל כהן, ילידת 1972, אימא, עיתונאית, מרצה ואקטיביסטית למען בני אדם ובעלי חיים.